<h1>שבלי הלקט סימן ק"ט</h1>
<h2>דף קיג:</h2>
מצאתי בשם הר' אלעזר מוורמשא זצ"ל מי שהסיך מים על רגליו בשבת ואיכא ניצוצות על בגדיו ועל מכנסים שלו, אסור להשליך מים על מקום הניצוצות דהוי כמלבן, אלא כיצד יעשה יטול ידיו ויקנחם במקום הניצוצות וליכא איסורא. בספר התרומה אסור לאדם ליכנס במים בשבת, אם בגדיו נוגעים במים פן יסחטם, כדאמרינן פרק אילו קשרים [קי"ג ע"ב]. והמלבן הוי אב מלאכה. אבל משום מצוה מותר, כגון להקביל פני רבו, כדאמרינן פרק בתרא דיומא [ע"ז ע"ב]. ונדה שטובלת במים בבגדיה ביום טוב, מתוך שלא היתרת לה להטביל בגדיה אלא דרך מלבוש זכורה היא שלא תסחוט. ואם יש טינוף על בגדיו יקנח בסמרטוט ואינו נותן עליו מים, דשרייתו זהו כיבוסו, כדאמרינן פרק דם חטאת [זבחים צ"ד ע"ב] ופרק נוטל [שבת קמ"ב ע"ב] כיון דאיכא טינוף שם, אבל אי ליכא טינוף שם, אין נתינת מים בבגד קרוי כיבוס, ואינו אסור אלא שמא יסחוט דהוי ליבון ובמקום מצוה לא גזרו רבנן. וכן המקנח ידיו במפה שאין מתכוין לליבון ואין שם רק מים מעט מותר. אבל יין ושאר משקין בלא מים אין חששא אם טובל בהן בגדיו. והיראים כתב, שאפילו אם אין טינוף בבגד אסור ליתן עליו מים. וכן כתב בשם רב יהודאי גאון זצ"ל אי נפל חמרא על לבושא בשבתא אסיר למישדא עליה מיא. הילכך צריך אדם ליזהר שלא ליתן מים על בגד בין שלפשתן בין שלצמר. ואפילו אם ידיו מטונפות במים מרובין צריך שלא לנגב בבגד בעוד שהמים מרובין עליהן. ולריבוי המים לא ידעתי שיעורן. הילכך מנהג כשר הוא, כשאדם רוחץ ידיו בשבת, שיזרוק המים מידיו וינער בכח קודם שיקנח ידיו במפה או בבגד. וכי אמרינן שריית הבגד זהו כיבוסו דווקא במים, אבל יין או שכר מותר, דאין זה כיבוס אלא טינוף. עד הנה דברי היריאים.
<h2>דף קמא.</h2>
והא דאמר רב כהנא טיט שעל גבי בגדו מכסכסו מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ. פירש רבינו תם זצ"ל דאשלפשתן קאי דמיחזי כמלבן, אבל שלצמר ושלמשי מותר. אמר רב הונא, המנער טליתו בשבת חייב חטאת. פי' מנער טליתו מן העפר ומן המים דהוי כמלבן. ומוקמינן לה בחדתי ואוכמי דקפיד עלייהו. ואילו הכובעין דקין שלפשתן אסור לכסכס אותן בשבת כדי לרככן לפי שהן קשין לאחר רחיצתן. ומנהג העולם לכסכס אותן בידיו מעט. ואסור לעשות כן משום שלליבונו הוא צריך. כן כתב רבינו ישעיה זצ"ל. והוא הדין לחלוק ומכנסים וכל בגדי פשתן דריכוכן זהו ליבונן.
<h2>דף קמב:</h2>
מצאתי בשם הר' אלעזר מוורמשא זצ"ל מי שהסיך מים על רגליו בשבת ואיכא ניצוצות על בגדיו ועל מכנסים שלו, אסור להשליך מים על מקום הניצוצות דהוי כמלבן, אלא כיצד יעשה יטול ידיו ויקנחם במקום הניצוצות וליכא איסורא. בספר התרומה אסור לאדם ליכנס במים בשבת, אם בגדיו נוגעים במים פן יסחטם, כדאמרינן פרק אילו קשרים [קי"ג ע"ב]. והמלבן הוי אב מלאכה. אבל משום מצוה מותר, כגון להקביל פני רבו, כדאמרינן פרק בתרא דיומא [ע"ז ע"ב]. ונדה שטובלת במים בבגדיה ביום טוב, מתוך שלא היתרת לה להטביל בגדיה אלא דרך מלבוש זכורה היא שלא תסחוט. ואם יש טינוף על בגדיו יקנח בסמרטוט ואינו נותן עליו מים, דשרייתו זהו כיבוסו, כדאמרינן פרק דם חטאת [זבחים צ"ד ע"ב] ופרק נוטל [שבת קמ"ב ע"ב] כיון דאיכא טינוף שם, אבל אי ליכא טינוף שם, אין נתינת מים בבגד קרוי כיבוס, ואינו אסור אלא שמא יסחוט דהוי ליבון ובמקום מצוה לא גזרו רבנן. וכן המקנח ידיו במפה שאין מתכוין לליבון ואין שם רק מים מעט מותר. אבל יין ושאר משקין בלא מים אין חששא אם טובל בהן בגדיו. והיראים כתב, שאפילו אם אין טינוף בבגד אסור ליתן עליו מים. וכן כתב בשם רב יהודאי גאון זצ"ל אי נפל חמרא על לבושא בשבתא אסיר למישדא עליה מיא. הילכך צריך אדם ליזהר שלא ליתן מים על בגד בין שלפשתן בין שלצמר. ואפילו אם ידיו מטונפות במים מרובין צריך שלא לנגב בבגד בעוד שהמים מרובין עליהן. ולריבוי המים לא ידעתי שיעורן. הילכך מנהג כשר הוא, כשאדם רוחץ ידיו בשבת, שיזרוק המים מידיו וינער בכח קודם שיקנח ידיו במפה או בבגד. וכי אמרינן שריית הבגד זהו כיבוסו דווקא במים, אבל יין או שכר מותר, דאין זה כיבוס אלא טינוף. עד הנה דברי היריאים.
